עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות

הלכתי ל"שנקר" ללמוד "סטיילינג אישי",
וזאת על מנת ללוות נשים ש"פגשו בסרטן השד",
ומצאו את עצמן עם הקושי הנשי כאשר הגוף לא נראה כפי שהיה.
וכל אשה שרוצה לאהוב את עצמה ולהיראות במיטבה.
חברים
יוסף רוטשטיין
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
סטיילינג  (8)
נעמי איצקוביץ  (3)
סרטן  (3)
אופנה  (2)
שנקר  (2)
אביאלה ששון  (1)
אביחי קמחי  (1)
אדום  (1)
אומן  (1)
אופנה עושים באהבה  (1)
אורה סומא.  (1)
אורנה שאול  (1)
אלה קארי  (1)
אלינור עאמר  (1)
אמ  (1)
אסנת הררי  (1)
אש היצירה הפנימית  (1)
בדי מרפא  (1)
בילבי  (1)
בלט  (1)
בצלאל  (1)
גוליס  (1)
גל חרמוני  (1)
דבורית שרגל  (1)
דורון רבינוביץ  (1)
דנה כהן  (1)
דרוזית  (1)
הביודעם  (1)
הילה גוולי  (1)
הישרדות.  (1)
הפקת אפנה  (1)
הקורל  (1)
השראה  (1)
זיכרון  (1)
חותם חיים  (1)
חזון  (1)
חני וינרוט  (1)
טלי קושניר  (1)
יהודית הרפ  (1)
יהודית הרפז  (1)
יובל דורון  (1)
יום השואה.  (1)
יומנה אלוואזני  (1)
יעל אלקיים  (1)
יעל גולדמן  (1)
כותבת במקל של כורכום  (1)
כתום  (1)
לורנס לה-שאן  (1)
לפגוש סרטן  (1)
מיכל קולט -ארבל.סרטן שד  (1)
סטיילינג.תשוקה  (1)
סטייליסטית  (1)
פוטותרפיה  (1)
פול פוארה  (1)
פקטורי 54  (1)
פרידה קאלו  (1)
צהוב  (1)
צורפות  (1)
צילה זן בר צור  (1)
צרלי צפלין  (1)
קוקו שאנל  (1)
קושקה  (1)
קיימות  (1)
קירה דורון  (1)
קנדינסקי  (1)
רבקין -בריק  (1)
רוזה סיינסקי  (1)
ריפוי רוחני  (1)
רקמה תימנית  (1)
שופוני  (1)
שיר משעל  (1)
שנקר.  (1)
שרי בן ארו  (1)
תשוקה  (1)
ארכיון
אדום-אדם-אישה

תמונה כחותם חיים

23/04/2017 11:19
נעמי איצקוביץ
חותם חיים, זיכרון, יום השואה.


לְדַבֵּר עִם פּוֹלָנִים   דן ספרי.

 

רוֹצֶה

לוֹמַר לָהֶם

כְּשֶׁאֲנִי פּוֹגֵשׁ אוֹתָם בָּרְחוֹב

מַשֶּׁהוּ בְּיִידִישׁ

שְׁבוּרָה

מְקַרְטַעַת

שֶׁהוֹרִישׁוּ לִי הוֹרַי

אוּלַי

הָיוּ נִזְכָּרִים

מִי אֲנִי בֶּאֱמֶת

וּמִתְפַּלְּאִים כֵּיצַד יָצָאתִי

כְּמוֹ רוּחַ מֵהָאֲדָמָה

מֵהַקְּבָרִים

שֶׁל בָּתֵּי הַקְּבָרוֹת הַהֲרוּסִים.

אֲבָל לָרֹב אֲנִי

מִתְחַזֶּה לְאִלֵּם

וְעוֹשֶׂה תְּנוּעוֹת מְשֻׁנּוֹת

בַּיָּדַיִם

זֶה תָּמִיד הָיָה כָּךְ:

הֵם חֵרְשִׁים וַאֲנַחְנוּ אִלְּמִים.

 

בהפלגה בעולם הזיכרונות , בעולם בגרותי ,שנים ארוכות הייתי כאילמת.

לא נהוג היה לדבר במילים על השואה

אבל דיברו במבטים, בטעמים, בפחדים.

בילדותי הכול היה אחר.

הייתי ילדה סקרנית ונהגתי לשאול שאלות.

רציתי לדעת כל פיסת מידע וכך לשמר את הזיכרון.

בכל משפחה של דור שני היה ילד אחד שבחר להיות נר ההולך וזוכר לפני מחנה השכחה.

וכך סיפרה לי אימי

 

"לאבי היה דוד ברוך.

דוד ברוך לא היה דוד במובן הרגיל.

האיש האופטימי הזה שעבר את השואה ואיבד את כל משפחתו ,פרט לאחיו.

החליט, כאשר עלה ארצה, ליצור לעצמו משפחה מורחבת.

לטעמו , כל אדם  ששם משפחתו איצקוביץ והוא ממוצא פולני הרי הוא שאר בשרו

(איצקוביץ ,לרוב הוא שם משפחה רומני כך טען ).

וכך מצא את אבי ואימץ אותו ללבו .

לאבי לא הייתה משפחה כלל והוא שמח בדוד ברוך."

בניו מספרים כי פעם בשבוע היה דוד ברוך לוקח את התיק החום שלו

מניח בתוכו כריכים עטופים בנייר פרגמנט בתוך שקית ניילון.

בכריכים היו ביצים ,עגבנייה ומלפפון. וביום הזה, המיוחד, היה עולה לאוטובוס ועושה דרכו

למשפחה שאימץ לו. כל פעם נסע לקרוב אחר.

והטיולים למשפחה שאימץ נתנו לו כוחות ושמחת חיים.

אני סקרנית לדעת האם במשפחות אחרות של דור שני ישנו סיפור דומה ?

סיפור של אימוץ משפחה וחיבור מחדש?

החלטה מודעת ליצור ריפוי ושותפות גורל במקום הכאוב של האבדן והשבר שנוצר.

 

                                           צילם יובל דורון.

ועל עצמה סיפרה לי אימי

למרות שבתחילת המלחמה הייתה בת 12

הדבר שאימץ את כוחה הייתה האמונה שאחיה יעקוב נשאר בחיים.

באחד ממחנות העבודה (דכאו ) היא נדרשה להתפשט ולהישאר רק בנעליים "ולהיפטר "  מכל תמונות המשפחה.

אימי לקחה את תמונת אחיה ועמדה על התמונה בתוך הנעלים.

זאת התמונה היחידה שנותרה לה ממשפחתה.

האומץ והאמונה כי עליה לשמור את תמונת אחיה ישמור על אחיה בחיים, כך האמינה כל ימי המלחמה.

בסופה הם יתאחדו.

מכאן שאבה גם את כוחה, את חירותה ואמונתה כי תחייה.

זהו מעשה מכונן שיש בו אמונה רבה והוא מעיד על אומץ והקרבה כלפי אנשים אהובים.

המעשה הזה הוא עבורי אוצר שנשמר בתיבת הזיכרונות שלי.

 

לקראת סוף המלחמה אימי נהגה לספר על הנדודים בשלג ועל הרעב.

בתוך קבוצת היהודים הייתה התארגנות כזאת שמידי פעם היו האחרונים

בורחים לעבר החוות הגרמניות ושם מקבלים מזון.

באחת החוות אימי פגשה גרמניה שבנה היה נאצי והיא הגישה מזון ליהודים שדפקו על דלתה.

שנים חזר הסיפור הזה על האם הבוכה על בנה. האם שאינה מבינה אותו ואינה יודעת

איך ממנה נוצר והיה בן לא אנוש.

גם הסיפור הזה היה נר לרגלי – המורכבות באדם. מורכבות הבחירה.

האחד בחר להרוג והשני בחר בחמלה.

 


                                                                צילם יובל דורון.         


לכל אדם יש טביעת אצבע משלו

"האנשים היפים ביותר שהכרנו הם אלה שידעו תבוסה, ידעו סבל,ידעו מאבק, ידעו הפסד ומצאו את דרכם מחוץ למעמקים. לאנשים אלה יש הערכה, רגישות והבנה על החיים הממלאים אותם בחמלה, בעדינות ובדאגה עמוקה ואוהבת. אנשים יפים אינם פשוט קורים." אליזבת קובלר-רוס

 

סיפורה של אימי הוא חותם הזיכרון שהותירה לנו. 

 

רות.
אביטל אנגל
23/04/2017 11:44
כל כך נוגע כבת לניצול שואה מתחברת לכאב.
דן ספרי
23/04/2017 11:45
גם ללא קשר לשיר שלי, מה שכתבת כאן הוא מרתק ונגע ללבי. הוריי עצמם ז"ל לא היו בכלל בשואה כי עלו לארץ עוד לפני מלחמת העולם. אבל יש לי משפחה מורחבת שנספו בה קרובים רבים.
מירה שטיינברגר
23/04/2017 12:09
נעמי. מרגש מאד לקרוא על שורשייך. גם בסיפורים של המשפחה שלי הדגישו תמיד שגם בזוועות היתה קיימת אנושיות וכמו שכתבת זה כל כך מורכב. היתה אחיות, דבקות זה בזה. מרגש עד דמעות.
אורלי אדירי
23/04/2017 13:19
מרגש, ותודה על השיתוף. בספרו של אמיר גוטפרוינד השואה שלנו - כל הדודים והמשפחות הם "מאומצים".....(ספר מומלץ) ואני שגדלתי למשפחה צברית משני הצדדים , עד קריאת הספר לא הייתי מודעת לצורך לאמץ משפחה.
תמרי
23/04/2017 14:52
נעמי יקרה,
הסיפור על דוד ברוך נוגע בהכל.
באובדן, בכאב, בצעקה בזעקה אבל מעל הכל זה סיפור מרגש שנוגע בחיים. בבחירה בחיים ולא במוות.
הוא אימץ לחיקו את החיים תרתי משמע כי הוא ידע שאם לא הוא ימות מצער...
גם הסיפור של אמך הוא סיפור של חיים ולא של מוות, סיפור של אמונה ואומץ.
מרתק לקרוא על שורשייך, אתה אף פעם לא יודע מה מסתתר בליבו ובחייו של אדם.
הפוסט שלך הוא הנצחה, הוא כאב הוא תזכורת למה שאסור לשכוח.
תודה ששיתפת שכתבת שחשפת. תודה על השיר המטלטל של דן. שיר חזק ונוגע.
מיכל מנור
23/04/2017 17:17
פוסט מרגש, עדין בדיוק כמוך, אני ממש מצליחה לדמיין אותך, נעמי הילדה, שואלת שאלות, רוצה לשמוע את הסיפורים. תודה על פוסט שכולו הנצחה לדור שהולך ונעלם.
נתלי תמיר
24/04/2017 05:57
נעמי היפה, ילדה סקרנית וליבה כה רגיש וסופג. מאוד ריגשת. אותי בסיפורך המכונן.
כמה חשוב לתעד. ולספר, תודה לך
חיה גולן
24/04/2017 07:34
אני מכירה כל כך טוב את השתיקה. וגם את הרצון להרחיב את המשפחה. את ההתמגנטות לאחר שעבר גם מצוקה זו או אחרת, על מנת להקים משהו חדש.
שנים רציתי רק לדעת עוד ועוד. ועדיין התמונה לא שלמה וכבר לא תושלם אלא רק מתוך הסיפורים שבראשי.
תודה על שסיפרת. הכח המרפא שבתמונות מפתיע אותי כל פעם מחדש.
חנה טואג
24/04/2017 09:25
מרגש נעמי יקרה עד דמעות וגם שירו של דן ספרי
לילך וייס
24/04/2017 12:43
שיר מרגש וזכרונות נוגעים
אסנת חן
24/04/2017 19:59
נעמי יקרה, הסיפור שלך מרגש ומופלא. היטבת לתאר את הרצון הזה לאחוז בחיים ולמצוא בהם טעם, כל אחד בדרך היצירתית שלו, אף על פי כן ולמרות הכל.
Shirli Sela-Lev
25/04/2017 05:05
מרגש, נעמי. והצילום...
ElvaVnj
26/12/2017 21:13
апрапрапр
על מנת לכתוב תגובה יש להתחבר לאתר, או אם אינכם עדיין רשומים הרשמו בחינם.